אחת המשתתפות בסבב הסיום של סדנת אנימו
אמרה לנו שהסדנה עזרה לה לגשר על הפער בין העצמי לאני שלה.
חשבתי על זה, שלאורך רוב שנות החיים שלנו, אנחנו שמים על עצמינו כל כך הרבה מסיכות, ובמקום שזה יהיה לכייף כמו בפורים רק פעם בשנה אנחנו כלואים במסכה הזו רוב הזמן.
אנחנו פוחדים שאם נהיה מי שאנחנו באמת, לא יקבלו אותנו, לא יאהבו אותנו, יצחקו עלינו.
כמה פעמים בשנה, אנחנו מקבלים החלטות לא מתוך הקשבה לאמת הפנימית שלנו אלא מתוך קולו של המבקר הפנימי שלנו שאומר לנו: שאנחנו לא יכולים, שזה לא יילך, שנישאר לבד, שניכשל, שזה לא בסדר להתנהג או להיות ככה.
ככל שאני עובד עם אנשים על הנושא של אכילה רגשית, אני מבין שהמרחק, הפער הזה בין מי שאנחנו באמת לבין המסכה הזו שאנחנו שמים על עצמינו, היא גורם קריטי באיזון של אכילה מופרזת ועודף משקל.
כי כשהפער מצטמצם, ככה גם התסכול, העצב והפחד ואיתם יורד גם הצורך למצוא נחמה או פיצוי באוכל.
ואז האכילה רגועה, שפויה ומאוזנת!
חג פורים שמח